זה חלק מסיפור שכתבתי פעם, ואני אוהבת את הקטע הזה מאד.
_____________________
יש דברים שאי אפשר לתת לחיים לקחת ממך.
חיוכים. אהבה. החברים הבאמת קרובים, אלה שלא תוכל לחייך או לאהוב בלעדיהם.
ויש דברים שצריך לתת להם לחמוק ממך.
דברים לא קורים סתם.
להכל יש משמעות.
אז למה זה תמיד חייב להיות כל כך קשה?
כי אם זה לא קשה, סימן שלא אכפת.
ולי... לי באמת אכפת.
אז אני בוכה ומשליכה את עצמי על קירות הבטון וצורחת את השמות של כל מי שהלך ולא יחזור.
מה איתם?
האם לאפשר לחיים לקחת אותם או פשוט לשחרר?
אני לא יודעת.
;){kind=link}